המגפה המיתה רבבות והותירה מובטלים רבים. אחד מהם היה שייקספיר
מגפת הדבר תקפה את אנגליה כמה פעמים במאה ה-16, ובאחת ההתפרצויות מתו 10,000 איש בלונדון לבדה. איך נראו אז החיים, ומה היתה ההשפעה של זה על שייקספיר ועל מחזותיו

דורי פרנס,הארץ,סוף שבוע-פורסם ב-28.04.20

מגפה מכה באירופה, משתוללת באנגליה. השלטונות מצווים על התושבים להסתגר בבתים. בתי השעשועים והתיאטראות נסגרים. שחקנים מוצאים את עצמם מובטלים ומנסים לגרד עבודות חדשות. אנחנו במאה ה־16, ואחד מן המובטלים שנפגע קשות מהמגפה הוא המחזאי והשחקן וויליאם שייקספיר

למה משרד הבריאות הישראלי לא קרא את שקספיר?https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-MAGAZINE-1.8801615

שטיפת ידיים, בידוד וחמלה
המחזאי שהפך לרופא, תומס לודג', היה מאלה שנשארו בלונדון, ובשיאה של ההתפרצות פירסם "מסה על המגפה". במבוא הוא מתאר אותה כ"אפידמיה שקוטלת באלימות כל אדם בלי להתחשב בגיל, מין, מבנה, דרך חיים", ובין התסמינים הבולטים — שיעול קשה וקוצר נשימה. הפרק השלישי מדריך את הבריאים איך להישמר מהידבקות. "חובתו של כל אדם שלא לפקוד מקומות או אנשים נגועים, ולא לאפשר לכאלה לנשום עליו… הכלל הראשון בהישמרות הוא לטהר את האוויר מליחות רעות, ריחות, סירחונות, רקב. לשם כך הכרחי לייצר אדים טובים בבתינו, ולבשם את הבית כולו על חדריו באדי רוזמרין, ערער, ורדים מיובשים, לבנדר וכדומה, הן בערב והן בבוקר". לודג' ממליץ גם למרוח צמחי מרפא על הגוף, מעורבבים במי ורדים, ובעיקר — "לרחוץ ידיים, להרטיב את המצח והנחיריים, ואת מפרקי הזרועות, כי ריח טוב ובריא מרתיע את הארס והזוהמה שבאוויר".

 
עד כאן בנוגע לרמה האישית. ברמה העירונית, כותב לודג', "מדיניות והקפדה מרבית אינן רק כדאיות אלא הכרחיות, כי המחלה שמביאה המגפה וההדבקה שתוקפת עיר ממיטות עליה הרס טוטאלי… המגפה מדרדרת את מרבית האזרחים למצב נואש ומחפיר, ומביאה רעב ודלות. לכן חובת הממונים על העיר לדאוג לחולים, לשמור שהעיר תישאר בריאה, שהאזרחים יהיו בטוחים, יוכלו לתקשר זה עם זה ולהמשיך בעסקיהם, כי בכך תהיה תועלת ציבורית לכלל".

 
 
לודג' מדגיש כי אלה שנתקפים במחלה חייבים להישמר סגורים או להישלח לבתי חולים, "פן יפיצו את ההדבקה אם יתרועעו עם הבריאים וינשמו עליהם או יגעו בהם; יש לבודד אותם מן הבריאים. עם זאת אין לכפות בידוד כזה לפני שנוודא באמת שהמדובר אכן בַּמחלה, ושהמחלה היא מן הסוג שדורש בידוד. שכן באמת דבר נורא הוא להפריד את הילד מן האב והאם, את הבעל מן האישה, ואם אומר את דעת מצפוני בעניין, אין לנקוט את האמצעי הזה ללא החלטתו של רופא מוסמך. וגם במקרה של הדבקה, חשוב לנהוג באנושיות באלה שמורחקים… לאפשר להורים או ידידים לתמוך בהם ולגלות חמלה. כי, לומר את האמת, אחת הסיבות הראשיות למוות (מעבר לסכנת המחלה) היא האימה והפחד שלהם בראותם איך נשלל מהם כל סיוע, ואיך הם נעקרים מידי הוריהם וחבריהם להשגחת זרים שהם לא פעם קמצנים או קרים בהתמסרות לטובתם".

 
לדעת לודג', אף שהנוהג המקובל הוא בידוד של 40 יום, יש לשקול כל מקרה לגופו ולא להכביד שלא לצורך עם כולם. עם אלה שנדבקו במגפה יש להקפיד על פרק הזמן הזה, ואף להרחיב אותו ליתר ביטחון, ו"לשמור אותם בהסגר 20 יום נוספים — סך הכל 60 יום — לפני שיורשה להם לשוב לבתיהם, או לבוא במגע חברתי עם אחיהם האזרחים; להחליף את בגדיהם, לקחת את הבגדים הישנים ולשרוף אותם, שכן שמירת פריטים כאלה היא מסוכנת מאוד, ולאחר שהמגפה שוככת, היא מתחילה מחדש ללא סיבה ניכרת לעין בדיוק בגלל מקרים כאלה… אם החולים הם עניים ומרוששים, יש לספק להם צדקה מטעם העיר. ואם הם עשירים, יש לתת להם כל סיוע הכרחי לתקופת הסגר, עד ליום שבו ישתחררו ויוכלו לתת פיצוי על מה שקיבלו".

להרחבה