למרות העמדות המקובעות של ראשי משרד הבריאות, הרי הלחץ הציבורי וההיגיון עושים את שלהם, ובאיחור מיותר מתחילים להיפתח בישראל השווקים והמוסדות. למרבה הצער, גם התפתחות חיובית זו נעשית באופן מבולגן ומגומגם. הסיבה פשוטה – אמנם כבר כמה שבועות מדברים על "אסטרטגיית יציאה" אלא שלמעשה אין כל אסטרטגיה, לפחות לא אסטרטגיה מוצהרת. הוויכוח על חנויות נעליים וחנויות כלי כתיבה, גם אם נידון בדרג העליון בממשלה, אינו אסטרטגיה.

גיורא איילנד,ידיעות-אחרונות, 29.04.2020

 

הרשו לי להציע אסטרטגיה למדינת ישראל: "החזרת החיים לשגרה במהירות המרבית תחת מגבלה אחת, והיא להבטיח כי מספר החולים קשה מקורונה יהיה בכל נקודת זמן קטן מהיכולת של המדינה לטפל ביעילות בחולים כאלה". אם זו אכן האסטרטגיה הנכונה, עולה בבירור שחסר לנו הכלי העיקרי שבעזרתו נוכל לנהל ולכוון מדיניות זו. הכלי הוא פשוט גרף אחד ועליו שתי עקומות: העקומה הראשונה היא עקומת היכולת של ישראל לטפל בחולים קשים (מונשמים) לאורך שנה. שרטוט עקומה זו לא תלוי כלל בווירוס, הוא כולו תלוי "בכוחותינו" – דהיינו בכמה מכונות נצטייד וכמה צוותים נכשיר. באופן מדהים לא רק שעקומה זו לא משורטטת, אלא שכלל לא ברור מי קיבל את המשימה לשרטט אותה. העקומה השנייה היא תחזית החולים קשים לאורך אותה תקופה. בניגוד לאמירות של ראשי מערכת הבריאות אין שום בעיה לשרטט עקומה זו (תחת הנחות c ,b ,a) – הפרמטר היחיד החסר הוא מספר החולים כיום בישראל.

 עד שלא מוגדרת אסטרטגיה ברורה מרשים לעצמם גורמים חשובים לפעול על פי תפיסות הפוכות שפוגעות באופטימום הלאומי

 להרחבה