מחקרים חדשים מגלים שהגז מזיק כמו הפחם, ומשנים את התמונה מקצה לקצה
מדינת ישראל חלמה להפוך לנסיכות גז משגשגת, וכעת מסרבת להתפכח מהפנטזיה. האם זה יעלה לנו ביוקר?

 ניר חסון,הארץ-27.02.20
https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-MAGAZINE-1.8591720

תקציר הכתבה ב-102 מילים

"ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם המוציא לנו גז טבעי מהים" — במילים אלו מסיים שר האנרגיה יובל שטייניץ את ספרו החדש "הקרב על הגז". הספר הוא סאגה פוליטית ומשפטית, שבמרכזה מציב עצמו שטייניץ כגיבור שנאבק נגד טייקונים תאבי בצע, פוליטיקאים ציניים וארגוני סביבה רדיקליים. בסוף, לאחר מאבקים קשים, מגיע הקתרזיס — הברז של מאגר לוויתן נפתח, והזרמת הגז יוצאת לדרך.

שטייניץ מציג את מציאת הגז כנס גלוי. הוא לא לבד: רבים ממובילי השיח הכלכלי והפוליטי רואים בגז ברכה כלכלית, פוליטית וסביבתית. אלא שבעשור שחלף מאז מציאת מאגר לוויתן חלו תמורות שמשנות את התמונה מהקצה אל הקצה. עלות יחידת אנרגיה סולארית צונחת בהתמדה, והיא הולכת ומתקרבת לאפס; מחירי האחסון של חשמל סולארי מתרסקים; וחשוב ומטריד מכל, מחקרים חדשים מגלים שבניגוד למה שחשבנו בתחילה, הגז מחמיר את ההתחממות הגלובלית כמו הפחם.

בשונה מאירופה, שמאיצה את המעבר לאנרגיה מתחדשת, בישראל מדחיקים את מצב החירום האקלימי. אלא שניתוח הנתונים הכלכליים והתמורות הטכנולוגיות, לצד מבט מפוכח על חומרת משבר האקלים, מעלים את האפשרות שיגיע יום, ולא בעתיד הרחוק, שהגז יהפוך מנכס לנטל. וכשיגיע היום הזה, הדבר הנכון יהיה להשאיר את הגז באדמה.

בינתיים ישראל פועלת בדיוק בכיוון ההפוך: היא מפנה הון עתק להקמת תשתית להובלת הגז ברחבי הארץ, ומשקיעה את המשאבים בהקמת תחנות כוח גזיות שיכבלו את המשק הישראלי למקור אנרגיה שעתיד לאבד רלוונטיות. זאת על אף שהתחזיות מצביעות על כך שבעתיד הנראה לעין יהפוך הגז למקור אנרגיה מיושן, יקר ומזהם באופן בלתי נסבל.