הארץ | דעות

המלחמה הלא צודקת

עמי אילון,הארץ-31.01.2020

צריך מידה גדולה של תמימות כדי שלא לייחס את שיח הסיפוח, כמו גם את תוכנית טראמפ, לקמפיין הבחירות של הליכוד. למרות זאת, חשוב להבין ששיח זה מעניק לגיטימציה לרעיונות שירחיקו אפשרות להסדר עם הפלסטינים ויובילו לסבבי אלימות נוספים.
כאדם ששירת רוב חייו הבוגרים במערכת הביטחון הישראלית, למדתי כי מי שמתבונן בישראל מבחוץ ומנסה להבין אותה צריך לחבוש את המשקפיים שדרכם אנחנו מסתכלים על עצמנו — כעם שחי במציאות של מלחמה מתמשכת. אחת המשמעויות המרכזיות של הסתכלות זו היא חוסר הבחנה בין המושגים ביטחון והגנה.
הגנה היא מושג שאנחנו יכולים למדוד. אנחנו יכולים לשאול את עצמנו כל יום אם עמדנו במשימה מסוימת, או לא. אפשר להגדיר יעדים להגנה מפני איום מוגדר וספציפי, אפשר לתכנן ולבנות מערכת שתתמודד עם האיום הזה ולבדוק את רמת העמידה שלה ביעד.

ביטחון, לעומת זאת, הוא מושג מופשט, המתייחס לחרדות שמקורן באירועים ובחוויות שעברנו כיחידים וכקבוצה. מסופר על יהודי זקן, שבעת פוגרום בעיירתו עומד מול חנותו הריקה ומזמין אנשים לקנות את סחורתו. כשעוברי אורח שואלים מה הוא מוכר (שהרי החנות ריקה), האיש משיב: "אני מוכר ביטחון". ואמנם, פירוש המלה "ביטחון" ביידיש הוא "אמונה". כדי להבין את התנהגותנו כישראלים יש להבין את ההיסטוריה של העם היהודי. העבר הוא חלק מאתנו, והוא מעצב את תפישת המציאות שלנו גם היום. פרעות לאורך מאות שנים, השואה, המלחמות והטרור המלווים את ישראל מראשית הציונות עיצבו את תפישת הביטחון שלנו בהווה, שהחרדה לעצם קיומנו היא מאבני היסוד שלה.

לכן אף על פי שישראל היא אחת המדינות המוגנות ביותר בעולם לפי כל מדד אובייקטיבי — והיא מעצמה מדעית, טכנולוגית וצבאית — תושביה חיים בתחושת חוסר ביטחון מתמדת. תפישת עולמנו מתעצבת לא לפי מידת ההגנה שממנה אנחנו נהנים, אלא לפי מידת חוסר הביטחון שאנחנו חשים.

בעיניו של צופה מבחוץ ישראל נלחמת בשתי מלחמות: המלחמה להקמתה ולהגנתה בגבולות 1967 כמדינה יהודית ודמוקרטית ברוח מגילת העצמאות; והמלחמה להרחבת גבולה המזרחי עד לנהר הירדן, באמצעות מפעל ההתנחלויות והכיבוש הצבאי שמאפשר אותו.

חשוב להבחין בין שתי המלחמות. המלחמה הראשונה, נגד אלה שאינם מכירים בזכותנו להגדרה עצמית כמדינת הלאום של העם היהודי, היא מלחמת הגנה צודקת. המלחמה השנייה פוגעת בזכות ההגדרה העצמית של העם הפלסטיני, שגם היא הוכרה על ידי מדינות העולם וכלולה בהחלטות של האו"ם ומועצת הביטחון, ולכן איננה צודקת.

המלחמה הראשונה הוכרעה. ישראל ניצחה בסדרה של עימותים צבאיים והעולם הערבי קיבל את קיומה במזרח התיכון בכמה הסכמים; במרכזם של אלה החלטות מועצת הביטחון ויוזמת השלום הערבית מ–2002, שבה הבהירו מדינות ערב שהן מוכנות לכונן יחסים נורמליים עם ישראל ולהכריז על סיום הסכסוך, בתנאי שיקוימו ההחלטות הבינלאומיות הרלוונטיות.

לכן מי שמשקיף מבחוץ מגיע למסקנה שמרגע שהושגה ההכרה בקיומה, המלחמה היחידה שישראל מנהלת כיום היא המלחמה השנייה, הלא צודקת. ההתעקשות של ישראל להעמיק את ההתיישבות תוך סיכון ביטחונה הלאומי ונכונותה להקריב את אופייה הדמוקרטי מכרסמות בלגיטימציה הבינלאומית שניתנה לה להגן על עצמאותה.

להרחבה