לזכרו של דוד ארנפלד

רם לוי: "אני נחשב מסוכן פוליטית מבחינת הגופים המחליטים"
הוא אחד מבכירי הבמאים בארץ וחתן פרס ישראל לתקשורת, אבל רק עכשיו, לקראת גיל 80, יוצא סרט קולנוע ראשון של רם לוי. עם עליית "המתים של יפו", הוא מסביר בראיון מדוע העבודה עליו נמשכה 16 שנה ולמה חרק שיניים כשחתם לבסוף על החוזה לעשייתו

העניין הזה של הממסד המחוויר אל מול התכנים הפוליטיים של סרטיו אינו זר ללוי. כמי שהפיק את "אני אחמד" ב–1966 וראה את בכירי מפא"י מתפתלים ומתנצלים על המימון הממשלתי שניתן לסרט (הדוקו הראשון שהציג תלאות של ערבי-ישראלי בגוף ראשון), וכמי שביים את "חרבת חיזעה" ב–1978 וראה את הלהבות שהצית חורכות את ספסלי הכנסת, הנהלת רשות השידור ואפילו בג"ץ (הסרט עסק בגירוש כפרים ערבים ב–1948) — הוא לא הופתע מהחשש של אנשי הקרן,…

…..

הרבה לפני מירי רגב
לוי נולד בתל אביב ב–1940 לאב עיתונאי ואם שהיתה עקרת בית וקצרנית. הוא היה חניך נלהב בתנועת הצופים, יצא לשרת בנח"ל, ולאחר מכן למד כלכלה ומדעי המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים. שם הצטרף לקבוצות פוליטיות שהתמקדו בנושא היהודי־פלסטיני, ויצא להפגין נגד הפקעת קרקעות בגליל. כבר אז התחילו ההתנגשויות הפוליטיות בינו לבין הממסד. לוי החל לעבוד לפרנסתו כקריין ותסריטאי בקול ישראל, היה שותף בין היתר ליצירת סדרת תוכניות על יחסי יהודים־ערבים בישראל, וכשהקולנוען אבשלום כ"ץ הציע לו לפתח את אחד מפרקי התוכנית לסרט בבימויו — לוי נענה לאתגר.

https://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/.premium.highlight-MAGAZINE-1.8467457

כ"ץ ביים את "אני אחמד" (1966), לוי הפיק, וסיפורו של הנער הערבי המספר בקולו על התלאות של היות פלסטיני בישראל של אותם ימים — עורר סערה ברגע שעלה על המסך. מירי רגב, מתברר, לא המציאה דבר. פוליטיקאים ועסקנים מיהרו לגעוש ולקצוף, ונגד הסרט הישראלי הראשון שהציב במרכזו דמות של ערבי טענו שהוא פוגע בדימויה של מדינת ישראל, שהוא מסלף את המציאות, ושבושה שהמדינה משקיעה כספי ציבור בהפקת סרט שכזה. לוי מצדו, נאלץ להשקיף על המהומה מרחוק, כי כשהיא פרצה הוא כבר היה באנגליה, שקוע בלימודי קולנוע…..

……..

השקפת עולמו והמחויבות הפוליטית שלו באו לידי ביטוי כבר כשעשה את צעדיו הראשונים בטלוויזיה. "מתרסים" (1969), אחד הסרטים הראשונים שביים שם, סיפר במקביל את סיפוריהן של שתי משפחות, יהודית וערבית, ששכלו את בניהן במלחמת 1948. העניין הזה לא סייע לו מן הסתם שנתיים לאחר מכן, כשהוקמה ברשות השידור ועדה כדי להחליט מי מבין 700 עובדי הרשות יישאר בה, ומי יעזוב. "הוועדה לא בחרה בי כי אמרו שאני איש 'מצפן' (ארגון שמאל רדיקלי שפעל בשנות ה–60, נ"א)", אומר לוי. "אני אף פעם לא הייתי באף מפלגה, אבל היו לי כמה חברים טובים במצפן. אז עשיתי מלחמה כבדה כדי להיכנס לטלוויזיה, וארנון צוקרמן הלך לדבר עם מי שהיה אז הממונה מטעם הממשלה, ובסוף החזירו אותי והמשכתי לעבוד בטלוויזיה. אבל אני זוכר שמאוד התביישתי כשהלכתי לטעון שאני לא איש 'מצפן', כאילו אם הייתי איש 'מצפן' אז אסור היה לי להיות בטלוויזיה. אבל אז הרגשתי שאם לא אכנס לטלוויזיה אני גמרתי פחות או יותר את העבודה שלי בקולנוע".

לאורך שלושה עשורים ברשות השידור לוי ביים עשרות סרטים, תיעודיים ועלילתיים. הבולטים שבהם: "לחם" (1986) העלילתי שכאמור סיפר על תושב עיירת פיתוח הפותח בשביתת רעב וכולא את משפחתו לאחר שהמאפייה בה עבד נסגרת; "חרבת חיזעה" (1978) עיבוד לספרו של ס. יזהר על קבוצת חיילים שבסוף מלחמת השחרור נשלחים לכבוש כפר פלסטיני ולגרש את תושביו; "אינדיאני בשמש" (1981) על חייל תל אביבי מתנשא שנשלח ללוות עציר שתקן ממוצא הודי לכלא צבאי בצפון; ו"הסרט שלא היה" (1994) הדוקומנטרי שהביא עדויות של פלסטינים שעונו בעת חקירותיהם בשב"כ, במשטרה ובצה"ל. כן עיבד לוי לטלוויזיה שורה של מחזות ובהם "הכלה וצייד הפרפרים" ו"הילד חולם", ויצר את הסדרה "מר מאני" (1996) לפי ספרו של א"ב יהושע.

להרחבה