על שלושה דברים העמידו לנו את העולם הישראלי שלנו: על פולחן השואה, על נרטיב כוזב, ועל בורות. ובמדינה שלט אז השמאל הציוני, בלי חירות ובלי מק"י.

 מאת אילנה המרמן,הארץ-24.01.20

חונכנו על ניכור מהערבים החיים בארץ אחת עמנו ועל עוינות כלפיהם וכלפי הווייתם האנושית והתרבותית. דור המייסדים דיכא את המורשת הזאת בשיטתיות גם אצל רבבות היהודים שבאו הנה מארצות ערב
פולחן השואה: מגן הילדים למדתי לקדש את השואה, לטפח אותה כנכס לאומי ולסגוד לה בטקסטים שנתיים. עצם השימוש במושג המקראי־המיתולוגי "שואה" וקשירת הילה של קדושים לנרצחים — כל אלה הרחיקו אל פלנטה אחרת את הדברים שהתרחשו בלב אירופה. לא למדתי להכיר את צמיחת הפשיזם ואת הנציונל-סוציאליזם שהתפתח בעקבותיו כפרק פוליטי־אידיאולוגי בתולדות אירופה. לא למדתי על רציחתם של רבבות צוענים ומיליוני אזרחים פולנים ורוסים, שנחשבו אף הם לבני גזעים נחותים. לא למדתי לתעב את הגזענות באשר היא. שלא מדעת אולפתי מקטנותי להיות גזענית ישראלית־יהודית: למדתי שאין ולא היה מעולם רצח עם כרצח שנעשה ביהודי אירופה; שאין ולא היתה מעולם שנאה כשנאת היהודים; ושאין ולא יהיה לשונאינו, שקמים עלינו לכלותנו בכל דור ובכל אתר, אלא מענה אחד — מדינת ישראל ועוצמתה הצבאית.

נרטיב כוזב: למדתי להכיר נרטיב אחד ויחיד של קיומנו המדיני־לאומי במרחב הזה — אנחנו היהודים חזרנו אל מולדתנו ההיסטורית מגלות בת אלפיים שנה. הערבים לא הכירו בזכותנו להקים לנו פה בית לאומי, הם רצו ועדיין רוצים להשמידנו. ב-1948 הם הובסו במלחמה שהכריזו, ובעקבות תבוסתם ברחו מיישוביהם על דעתם ועל דעת מנהיגיהם, וכך היו לפליטים, והפליטים היו לכלי פוליטי בידי מדינות ערב. זה מה שלימדו אותנו.

למעשי הגירוש והטבח ותכניות ההתרחבות של ההנהגה היהודית התוודעתי לראשונה בתדהמה אמיתית רק עם פרסום ספרו של בני מוריס "לידת בעיית הפליטים" (1988). הייתי אז בת 44. העובדה שהייתי בת למשפחה פוליטית שמאלית לא שימשה לי מגן מפני שטיפת המוח של מערכת החינוך הישראלית כשבמדינה שלט השמאל הציוני.

 להרחבה