| השבוע/ גיא רולניק-30.11.2019

ההכחשה נמשכת, גם אחרי כתב האישום

…התומכים בראש הממשלה מסרבים להתייחס לשלל התמלילים, ההקלטות והראיות נגד ראש הממשלה בתיקים נגדו וממשיכים לתמוך בו ■ אך גם מחנה אנטי-ביבי לא שונה ממחנה ביבי, שכן הם היו באותו מצב לפני שנתניהו נכנס לתפקיד…..

ההקלטות, התמלילים, הטקסטים, המסמכים – כולם מונחים מולנו, וכתב האישום מחבר את כל הנקודות לכדי נרטיב ברור וחד. אבל העיניים מסרבות לראות והאוזניים ממאנות להקשיב. לא בימין, לא בשמאל, לא בשלטון ולא באופוזיציה, לא בעולם העסקים ולא בעולם העיתונות. מעטים מעוניינים להביט במראה ולהודות: זה לא כתב אישום נגד פוליטיקאי ושני טייקונים ששולטים במונופולים וכלי תקשורת, אלא כתב אישום נגד האליטה הכלכלית והפוליטית בישראל.

מחנה נתניהו לוקה בבעיית זיכרון קשה. הוא שכח שרק לפני עשור ניהלו אויבי נתניהו – ואהוד אולמרט בראשם – מאבק נגד אותה פרקליטות ואותו בית משפט. נתניהו שכח את המשנה הסדורה של נתניהו עצמו עד לפני עשור – שהבעיות הקשות ביותר בישראל הן עיתונות ופרקליטות שלא חושפות פוליטיקאים מושחתים ואנשי עסקים בעלי עוצמה כלכלה שמחוברים ליריביו הפוליטיקאים ולכלי התקשורת. היה זה נתניהו, לא יריביו, שהזהיר בראיון לעיתון זה במארס 2014 מהחיבור של טייקונים ופוליטיקאים באמצעות כלי תקשורת. נתניהו דייק בדיאגנוזה…..

אם היתה אכיפה בררנית בישראל, והיתה, הרי היא המקרה של אביגדור ליברמן – שכל בר־דעת שיקרא את חומרי הראיות בתיק חשבונות הקש שלו בקפריסין ישוכנע בנקל שההחלטה של היועץ המשפטי לממשלה דאז לסגור את התיק "מחוסר ראיות" לוקה בחוסר סבירות קיצוני. ההצטברות האדירה של ראיות, ההסברים הלא הגיוניים, מיליוני הדולרים בחשבונות של בתו בת ה-20, היעלמות העדים וחומרת המעשים היו חייבים להגיע להכרעת בית המשפט. מי שסגר את התיק, כדאי לזכור, היה קודמו של אביחי מנדלבליט, אחד, יהודה וינשטיין. ומי מינה אותו? אולמרט? גנץ? לפיד? אנשי הקרן החדשה לישראל? לא. אותו ראש ממשלה שמינה את מנדלבליט – נתניהו.

את ההסבר המשונה ביותר למינוי הזה נתן השנה בנו של ראש הממשלה, יאיר נתניהו, בציוץ בטוויטר שאותו מיהר למחוק. מו"ל "הארץ" עמוס שוקן כתב לנתניהו הצעיר בטוויטר: "אביך בחר ביהודה וינשטיין ליועמ"ש כדי שימרח ויסגור את התיקים של ליברמן", ונתניהו הצעיר השיב: "אגלה לך סקופ. זאת היתה דרישה קואליציונית הכי חשובה שלו (של ליברמן; ג"ר) ב-2009. לא היתה לו (לבנימין נתניהו; ג"ר) ברירה".

מופרכת כפליים היא התיאוריה על השחתת העיתונות על ידי נתניהו. שורה ארוכה של עדים, רובם עובדים לשעבר של מוזס, העידו הרבה לפני עידן נתניהו על שיטת הרשימות ה"שחורות" וה"לבנות" של "ידיעות אחרונות" ו-ynet. הכתב המשפטי של "גלובס", אבישי גרינצייג, פירסם בשבוע שעבר את התמיהה שהביעה שרון מצנע, עורכת עמוד הבית של ynet, שנחקרה במשטרה ונשאלה על התרבות פסולה בעבודת המערכת. היא הפטירה את המובן מאליו לכל מי שעבד תחת מוזס: "זה מן הידועות שלקבוצת ידיעות אחרונות יש רשימה שחורה ורשימה טובה. לא צריך להיות גאון בשביל לראות מי ברשימה השחורה ומי לא".

חלק מהעיתונאים הקולניים ביותר במחנה אנטי־ביבי עובדים בשנים האחרונות ב"ידיעות אחרונות" והיו שותפים במעשה או מחדל לאותן נורמות שלכאורה הם יוצאים נגדן. בקורות החיים של חלקם אפשר למצוא תפקידים בכירים בארגון עיתונאי מפורסם, שבראשו עמד לפני שנים רבות עבריין מורשע. כאשר עופר נמרודי, לשעבר מו"ל "מעריב", הורשע פעמיים בפלילים וניהל קרבות משפטיים, המשיכו רוב הבוסים בחדר החדשות של העיתון לעבוד תחתיו ולהטות את הסיקור העיתונאי למענו.

אלונה בר און, יו"ר "גלובס" ושותפתו לשעבר של הטייקון פושט הרגל אליעזר פישמן, תיארה זאת השבוע בפוסט בחשבון הפייסבוק שלה: "אלה לא רק וואלה ו'ידיעות אחרונות', אלא גם ניסיון הרכישה התמוה של 'גלובס' וזה גם נוחי דנקנר ו'מעריב', וזה גם פישמן ו'גלובס', ושבמרבית האירועים האלה – העיתונות שיתפה פעולה או שתקה או דיברה מעט מדי", היא כתבה.

היא מדייקת: אלה הנורמות ברוב העיתונות זה עשרות שנים. מהרגע שהממלכה הרביעית בישראל השילה את החיבורים המפלגתיים ההיסטוריים ועברה לשליטתם של טייקונים, היא נהפכה בהדרגה למכשיר לצבירת כוח והון לבעליה ומקורביה. במקרה הגרוע היא עמוסת רשימות שחורות, לבנות וניגודי עניינים, ובמקרה הטוב היא שומרת על סדר יום תקשורתי שנוח לקומץ הטייקונים, בעלי המונופולים ששולטים בה.

….

כתבי האישום בתיקי 2000 ו-4000 הם לא פחות מנס שקרה לנו. זה נס מפני שכל החקירות נולדו כמעט באקראי: תיק 4000 – מתוך חקירה של רשות ניירות ערך בפרשת שחיתות תאגידית של עסקת בעל עניין, הודות להלשנה מתוך בזק; ותיק 2000 – מתוך חקירה שולית יחסית של עוזרו של ראש הממשלה ארי הרו. זה נס מפני שריבוי השחקנים בעלי הלך מחשבה מאפיונרי גילגל לפתחה של המשטרה כמויות חסרות תקדים של הקלטות שביצעו המעורבים בפשעים בעצמם. לא ריצ'רד ניקסון אחד – אלא שלושה ניקסונים, מקליטים שקדנים של עצמם, התאספו בפרשות נתניהו: הוא עצמו, ניר חפץ ואילן ישועה. זה נס מפני שלגורמים בעלי העוצמה הגדולה ביותר בישראל לא היה עניין לפתוח את תיבת הפנדורה של יחסי העיתונות עם פוליטיקאים וטייקונים. זה נס משום שהסוגיות המשפטיות סבוכות ותקדימיות, וקל היה לראות גם תסריט של סגירת התיקים מתוך כניעה, עצלנות, רשלנות או חשש מטענות סרק על פגיעה בחופש העיתונות מהסוג שהעלה פרופ' אלן דרשוביץ ואותן פירטנו כאן בשבוע שעבר.

הסוס הגיע לשוקת – כתבי אישום חשובים והיסטוריים יוגשו על ידי הפרקליטות ומשפטים יתנהלו. אבל אי אפשר להכריח את הסוס לשתות – להפנים את המשמעות האמיתית של ההתנהלות שנחשפה בשלוש הפרשיות. לתיקי 2000 ו-4000 יש פוטנציאל לקבוע נורמות חדשות בתחומים הרגישים והקריטיים ביותר לחוסנה של הדמוקרטיה, איכות השלטון, סוג הרגולציה והשיח הציבורי. לבתי המשפט בשתי הערכאות תהיה הזדמנות פז לעשות בירור, ניתוח וחשיפה מלאים, מדויקים והוגנים של הנעשה במקום המפגש האפל ביותר שבו נחתכות ההחלטות בדמוקרטיה הליברלית: המפגש של השלטון שקובע את כללי המשחק והרגולציה עם ריכוזי ההון, שתמיד יעשו הכל כדי לנסות להשפיע על השלטון והעיתון – שבכוחו לקבוע סדר יום, להעלות ולהוריד את קרנם של הפוליטיקאים ולייצר תמריצים חיוביים או שליליים למקבלי ההחלטות.

אור השמש, שאמור לחטא, לא מגיע אף פעם לחדרים הסגורים שבהם יושבים פוליטיקאים, אנשי עסקים וקבוצות אינטרס. רק עיתונות עצמאית וחזקה הנהנית מלגיטימיות ציבורית יכולה להגיע לשם. וכאשר היא נופלת שבי בידי אנשים שהעניין שלהם באינטרס הציבורי הוא אפס, מתפוררים עמה שאר המוסדות הדמוקרטיים.

כל עוד נתעקש למסגר את הדיון בתיקים הפליליים האלה במונחים של שני המחנות, שתי הכנופיות שנלחמות כאן על שלטון, כוח, כסף, רגולציה ויוקרה – אנחנו מבטיחים שבעוד כמה שנים נמצא עצמנו עם פוליטיקאים, טייקונים, אוליגרכים־מו"לים חדשים, אבל עם אותן שיטות, הרגלים, תרבות ונורמות

להרחבה